רגע כואב, רגע של אבל אמיתי על עשייה אמיתית, רגע של בחירה.

האם נכון לחיות גם כשהדברים עלולים להשתבש? כשהחיים עלולים להתקדם לא על פי התכנון? ואולי אף ממש הפוך מהתכנון?

אני מוצא את עצמי מגיב שונה לכל מקרה, אני מוצא את עצמי נשטף ברגשות רבים. כנראה שהתחום הזה של הכנת קשתות הוא תחום שמחובר חזק מאוד לרגש...

עם אחד הילדים עמדתי בחיבוק תוך כדי שהדמעות שלו מספיגות את החולצה שלי, ילד שעבר מסע חברתי ורגשי רציני לאורך הזמן שהוא עבד על הקשת שלו ולאחר ירי חץ אחד היא נשברה.
עם ילד אחר הצלחנו להתחבר ללימוד העמוק שהוא קיבל מעבודה של חצי שנה על ענף מאתגר שאפילו אני לא הייתי מנסה להפוך לקשת.
עם גילי בסדנא היום, הגענו לפינאלה, שימון, מירוק וירי. הגיע רגע השיא, אחרי חודשים ארוכים של עבודה יוצאת מן הכלל הגיע הרגע לירות את החץ.
הרי לא תבנה קשת ואז לא תירה בה...
הלב שלי ירד לתחתונים, כמי שיודע שקשתות נישברות...כמי שרוצה ללמוד שגם חיים יכולים להשבר וכמי שרוצה לבחור בלהמשיך הלאה...

ועדיין זה מפחיד ועדיין לא היה קל לעמוד לצידו של גילי על קו היורים, יותר קשה אפילו מלעמוד בירי הראשון של קשת שאני בניתי במו ידי.

איך הופכים את החשש והחרדה לחגיגה של בחירה בחיים? זאת מהותו של גלף הקשתות וזוהי סגולתה של המלאכה המדהימה הזאת.