אני עובד בעץ כבר כ 15 שנה, לפני כ 10 שנים עברתי תאונה ששינתה את כל הגישה שלי לעבודה עם עץ. התרסקתי עם טרקטורון, שאני ואבי בנינו יחד, בעץ. לא סתם התרסקתי, עפתי הישר עם הראש לתוך העץ. בהתחלה איבחנו זעזוע מח ובהמשך גם שבר ביד שמאל.
ברגע אחד נלקח ממני הכלי היחיד שידעתי להתפרנס בעזרתו- הידיים שלי.
מעבר לדיכאון העמוק שעובדה זאת הכניסה לחיים שלי, היא גם הביאה לידה מחדש של ההסתכלות שלי על עצים.
לקח ליד שלי חצי שנה להבריא, בזמן הזה היה לי הרבה זמן לטייל ולחשוב, הייתי תוקע מקל בתוך הגבס ומטפס כך על הרי ירושלים שם גרתי.
הבנתי שמשהו פה בא כסימן לתוך חיי, אולי סימן לשינוי עיסוק, אולי סימן לשינויי הדרך בה אני עוסק. הבנתי שעד אותו יום הייתי תרתיי משמע "ניכנס בעץ".
כדי לתת למחשבה הזאת אדמה פוריה, לקח עוד כמה שנים...
בזמן לימודיי בקורס למיומנוית חיים קדומות של ארגון 'שומרי הגן' גילפתי את הקשת הראשונה בחיי, העץ קיבל משמעות חדשה. על מנת שהקשת תוכל להתכופף מבלי להישבר, נידרש ריקוד.
לא הריקוד שהייתי רגיל לו, בו אני מוביל בלבד, אלא ריקוד בו אני והעץ מרגישים זה את זו, מותחים אחד את השני לקצוות אך עוצרים בזמן. ריקוד בו הנפש שלי והענף שבידי לומדים להתכופף ולהתגמש.
כיום, לאחר שגילפתי עוד קשתות רבות, אני רואה את המלאכה הזאת כמלאכה רוחנית כמעט ובטוח ככלי יקר ערך לעבודה נפשית.
כמובן שהיא גם מדגדגת את המקום הקדום של הסיפוק וההנאה הרבים בהכנת כלי צייד בעל עוצמות אדירות...
לאחרונה התחיל תהליך של שיתוף פעולה מרגש, בין מועדון הקשתות נווה הגר, בו אני חבר מועדון, לבין הכמיהה שלי והחלום לגלף קשתות מסורתיות יחד עם עוד אנשים המזהים את העוצמות הטמונות במלאכה זו.
ימי ראשון 15:30-18:30 במועדון הקשתות נווה הגר בבית לחם הגלילית
ניפגשים למסע בתוך הנפש שלנו, בתוך הענף שיהפוך להיות הקשת שלנו.
