17/5/18
באחד הימים, הצטרפתי לליווי טיול כיתתי של הילד שלי.
את הטיול תכננתי אני ועשיתי טיול הכנה מראש לבדיקת המסלול, אורכו, סכנות ואתגרים, אילו חיות מסתובבות באזור, אילו צמחי מאכל ומרפא גודלים באזור וכו'
כאשר יצאנו לטיול עם הכיתה, התחלתי לטפטף סיפור מסגרת חצי אמיתי, על חיות פרא ואיכויות ניסתרות של היער הזה, הילדים התחילו לאט לאט להישבות בקורי הדימיון ועד מהרה באמת 'קסמים' התחילו להופיע...
מצאנו את עצמנו כמו שבט קדום, מלקטים ומנשנשים צמחים שונים, מקשיבים ברוב קשב לרחשים בשיחים ופוגשים מיני ציפורים שונים, לטאות, נחשים וצבים.
גולת הכותרת הייתה באחת העצירות הגדולות בהן נחנו, אכלנו, שיחקנו משחק התגנבות בעשב וסיפרתי סיפור. או איזה סיפור זה היה, השערות על ידי סמרו והוא כאילו יצא דרכי אך לא אני סיפרתי אותו...מאין מצב של חיבור עמוק ביותר לתודעה ולסביבה. היה זה סיפור אודות הדורבן.
הילדים כלכך ניכנסו חזק לסיפוק ולמצב ההחזייה, שמיד בתום הסיפור, קבוצה של ארבעה יצאו לחפש דורבן. ומה אתם חושבים? הם מצאו?
אכן מצאו ולא סתם! הם רצו וקראו לי:"מישה, ראינו ארנבת עם קוצים" מיד הצטרפתי אליהם וקראתי את הסימנים- קקי טרי של דורבן, עוד חם, קוצים בודדים מפוזרים ומחילה. התקופפתי אל עבר המחילה ומיד הרחתי ריח חריף של חיה ובתוך המחילה ראיתי את הדורבן מתחפר.
הילדים, עם היכולות הילדיות שלהם, התחברו כלכך חזק לדורבן בסיפור, האמינו כלכך, ועם הפניות והחופש הילדי- רצו ישר למקום בו היה הדורבן הקרוב ביותר! ולא סתם ראו אותו- הפתיעו אותו כאשר יצא באור יום מהמחילה לעשות קקי!!!
כל אחד הצטייד בקוץ לתזכורת ואני ניזכרתי כמה חשוב לחזור מידי פעם ולהיות ילד, ילד פנוי ומשוחרר לחקור, ללכת בעיקבות הדימיון והלב!
| | | |
|
|
