גרזן
מולטיטול
סכיני הישרדות
בגדי עבודה
סכיני גילוף אופינל

דף הבית >> חינוך יער- סיר פתיתים ככלי השלכתי
 

  
צילום: גיל סתתי



סיפור מיוחד במינו, מסוג הדברים שגורמים לאדם להיאנח ולהגיד תודה על ששפר מזלו לעסוק בחינוך ולגעת בלב האנשים!

ביום חמישי האחרון, יצאנו 24 ילדים מכיתה משולבת ה'-ו' ו2 אנשי צוות ליום היער השבועי שלנו. התוכנית היתה פשוטה, להגיע למחנה, להביא את הציוד מהמסתור ולארגן אותו, להדליק אש ולשלוח צוות ל"שוק"- המכולת בשכונה הסמוכה, לצורך קניית מצרכים לארוחת הצהריים.
הכל התחיל כמתוכנן, הגענו ליער, כל ילד וילדה עלו לגבעה למקום אישי למספר דק' של הקשבה ליער ולעצמם, להודיה והתכווננות.

הבאנו את הציוד למחנה והתישבנו לפתיחת בוקר, אמרנו מה בתוכנית ושמענו מה הלך הרוח בקבוצה. התלמידים מיד התחלקו לצוותים ע"פי הדברים שהם רצו לעשות: צוות מטבח, צוות אש, צוות "טיפול" ביער, צוות מתכנן המשחק ומכין העזרים.

לאחר כשעה, האש דלקה בנעימות ובביטחה, האוכל הועמד על הכירה, היער נוקה מזבלים שונים שנסחפו בסופה האחרונה והמשחק היה בשיאו- הוא כלל קשירת הידיים של "התפוסים" בחבל טבעי שהילדים הכינו והשחרור דרש עבודת צוות אשר הצליחה לחבר אף בין ילדים שלעולם לא נצפו בעשייה משותפת...
ובכל זאת, אט אט התחילה להזדחל אווירת פוגענות, הצקות וקללות. ניסיונות לשיח נקודתי ופתרון סכסוכים העלה חרס ומספר ילדים אף הגיעו למצב של ריב ומכות.
אקדים ואומר שבתקופה זו של השנה ובמ
יוחד בכיתות הגבוהות, זוהי תקופה שיש בה הרבה עיסוק גם בתחומי בית הספר בעניינים של העלבות, הצקות, פגיעות, קללות ומכות.

כאשר חזרנו מהמשחק למחנה, עלתה בי תחושה שלא ניתן להמשיך ככה, חייבים בדרך כלשהי לשקף ולהעביר את האחריות על ההתנהגות הפוגעת והמקטינה-בחזרה לחברי הכיתה. כאשר כולם התאספו, התישבנו למעגל הקשבה בנושא 'השנה הבאה', מתוך רצון והבנה שאת חלק מהילדים, הנושא מעסיק כיוון שהם עומדים בפני שינוי גדול- מעבר בית ספר.
המעגל היה מוחזק מאוד מבחינת המרחב הבטוח, שהשיח יהיה מכבד ולכל אחד תינתן הזדמנות מלאה לשיתוף, היה לא קל להחזיק "אנרגטית" את המרחב וברגע כלשהו, השיח היה כל כך לא מכבד שעצרנו את המעגל ופשוט פיזית קמתי והתחלתי לקפל את הציוד. הילדים הבינו שעכשיו מקפלים והצטרפו, ילד אחד - האחראי הראשי על הארוחה, לא קיבל הזדמנות לדבר ולשתף...
כאשר ירדנו אל עבר המסתור, שאלו הילדים, מתי נאכל? השבתי שבאווירה הנוכחית אני לא מרגיש שאפשר להישאר ולאכול ביער. נחזור מוקדם יותר לבית הספר ונאכל שם. 
חלק מהילדים קיבלו את העניין בצורה קשה ביותר. "מה פתאום השקענו כלכך ועכשיו לא נאכל?" "זה לא פייר!" וכו'...
כאשר חזרנו, התישבנו במעגל ושיתפתי אותם על התחושות שלי, על כך שהיער עבורי הוא מרחב בטוח ונקי מפוגענות. הטבע הוא טבע, אין בו טוב או רע. ולכן אני מרגיש שאם אשב ואוכל, זה יהיה כמו להכניס לתוכי את כל האווירה הזאת של הפוגענות, ואני אישית לא עומד לעשות את זה. כן הרגשתי שאני לא יכול לקחת מהם את ההחלטה ולכן שאלתי מה דעתם?
התפתח שיח טעון מאוד, חלק מהילדים ניסו לבקש סליחה בחטף ולטאטא את אשר קרה כדי לקבל את האוכל, הטבחים שהיו מהמתנגדים ביותר להחלטה שלי, התהפכו ואמרו שממש אי אפשר עכשיו לאכול, "זה פשוט לא מתאים!" הם אמרו.
קמנו והתחלנו ללכת, אחד הטבחים שמר בחירוף נפש על סיר הפתיתים, בדרך הצטרפתי לחבורה התוססת שהייתה אחראית על הרבה מההתנהגות הפוגענית וסיפרתי להם סיפורים מחיי סביב עניין האוכל, הברכה והקללה. לאחר ששמעו סיפור מתקופה שבה חייתי עם קבוצת צוענים בהודו ואכלתי איתם על אף תנאי הסניטריה הירודים ובזכות הברכה שבירכתי- הייתי בריא לחלוטין. הם הציעו הצעה:" אם האוכל כרגע מקולל, אז למה שלא נברך אותו?"
אספתי מיד את כולם והכרזתי, הילד הזה הציע הצעה מעולה, אם כולכם תבואו ונעמוד במעגל ונחזיק ידיים ונברך באמת ובכוונה מלאה את האוכל, נאכל אותו כאן! וכך היה עד לרגע החלוקה. הטבח לא היה מוכן בשום פנים ואופן לתת לחבריו מהאוכל: "התנהגתם בצורה נוראית ופשוט אי אפשר לאכול מהאוכל הזה עכשיו!" 
כל שאר הדרך לבית הספר, הרוחות סערו עוד ועוד עד אשר היינו חייבים להפריד בין הניצים והלכתי יחד עם הטבח וסיר הפתיתים לפינה רחוקה בחצר. דיברתי אל ליבו וליוויתי אותו לתחנת ההסעות כדי שיעלה לאוטובוס ויסע לביתו. הוא פחד מאוד מאיך שחבריו יגיבו למעשיו ותכנן לא להגיע לבית הספר יום למחרת...
בסוף היום ישבנו אני והמחנכת השותפה ודיברנו רבות על אשר קרה.

היה לי ברור שעל אף שיום למחרת הינו היום החופשי שלי, אני חייב להגיע כיוון שפתחנו כאן נושא רגשי טעון, שכבר מצטבר בכיתה זמן רב, ועלינו לנסות לקדם את הכיתה או לפחות לתמוך אותם בעיקבות היום שעבר עלינו.
בערב דיברתי ארוכות עם אימו של "הטבח" ובבוקר הוא הסכים להגיע לבית הספר.
הגעתי גם אני וניכנסנו לכיתה. התחלתי בסיפור אישי אמיתי על הדרך שבה ביקורת עוברת בצורה מיטיבה. הילדים שיתפו בהצבעה על "האם המקרה של אתמול ליווה אותם במחשבותיהם?" והיה שיח מאוד מאוד משמעותי על כיצד אנו פועלים בעיקבות הרגשות שלנו, אחת הילדות שהאשימה ללא הפסקה את הטבח על התנהגותו, הגיעה להבנה שגם היא מתנהגת כך ואף רבים אחרים והכיתה הציעה/הזמינה אותו לספר על הכאב שלו שבגללו הוא החליט לא לתת להם את הסיר. אחד הילדים המאשימים הנוספים, הסכים ללמוד כיצד להעביר ביקורת מיטיבה "עם הלב".
הטבח לא הסכים לשתף אך פניו הוארו באור אחר, לא רק שלו. של כל הכיתה. הרגישו באוויר שמהיום חייהם של כל השותפים השתנו. לא יודע עד כמה, אך בברור השתנו. אפילו שלי!
כאשר הכיתה יצאה להפסקה, הילד הטבח הלך לחדר המורים לחמם את סיר הפתיתים שהושאר במקרר...