סכיני הישרדות
סכיני גילוף אופינל

דף הבית >> גילוף והכנת קשתות מסורתיות
 
  

הכנת קשתות מסורתיות
רוצה לשתף אתכם בנושא שמעסיק אותי רבות לקראת סיום ההכנה של קשתות רבות אצל החניכים שלי, צעירים כמבוגרים.
הנושא הוא שבירת הקשת.
שבירת הקשת, שבירת החלום, שבירת הביטחון העצמי ובגדול- שבירת הלב.
האם אכן זה כך? אני שואל את עצמי...
כיצד נכון לי להגיב, מה באמת קורה שם בנפש של אותו אדם צעיר כמבוגר אשר עומד שם עם שני חלקי הענף עליו הוא עובד כבר בין חצי שנה לשנה, ענף אותו הוא הכיר מבראשיתו, רקד איתו את הריקוד של גילוף הקשת, עיצב לו צורה, הגמיש אותו לכדי איזון מושלם ויצר אותה- הקשת. לעיתים אף זכה למתוח אותה ולשחרר מספר חיצים. 
הוא או היא, עומדים שם ובידייהם השברים.
שטף רב של רגשות שוטפים את הבונה ושטף רב של רגשות שוטפים את המורה.
מה עשיתי לא נכון? האם זה קרה בגללי? האם ניתן להחזיר אותה חזרה לחיים? האם אני גרוע? האם הטעיתי מישהו ביצירת הציפייה והחלום?

רגע כואב, רגע של אבל אמיתי על עשייה אמיתית, רגע של בחירה.

האם נכון לחיות גם כשהדברים עלולים להשתבש? כשהחיים עלולים להתקדם לא על פי התכנון? ואולי אף ממש הפוך מהתכנון?

אני מוצא את עצמי מגיב שונה לכל מקרה, אני מוצא את עצמי נשטף ברגשות רבים. כנראה שהתחום הזה של הכנת קשתות הוא תחום שמחובר חזק מאוד לרגש...

עם אחד הילדים עמדתי בחיבוק תוך כדי שהדמעות שלו מספיגות את החולצה שלי, ילד שעבר מסע חברתי ורגשי רציני לאורך הזמן שהוא עבד על הקשת שלו ולאחר ירי חץ אחד היא נשברה.
עם ילד אחר הצלחנו להתחבר ללימוד העמוק שהוא קיבל מעבודה של חצי שנה על ענף מאתגר שאפילו אני לא הייתי מנסה להפוך לקשת.
עם גילי בסדנא היום, הגענו לפינאלה, שימון, מירוק וירי. הגיע רגע השיא, אחרי חודשים ארוכים של עבודה יוצאת מן הכלל הגיע הרגע לירות את החץ.
הרי לא תבנה קשת ואז לא תירה בה...
הלב שלי ירד לתחתונים, כמי שיודע שקשתות נישברות...כמי שרוצה ללמוד שגם חיים יכולים להשבר וכמי שרוצה לבחור בלהמשיך הלאה...

ועדיין זה מפחיד ועדיין לא היה קל לעמוד לצידו של גילי על קו היורים, יותר קשה אפילו מלעמוד בירי הראשון של קשת שאני בניתי במו ידי.

איך הופכים את החשש והחרדה לחגיגה של בחירה בחיים? זאת מהותו של גלף הקשתות וזוהי סגולתה של המלאכה המדהימה הזאת.