עלינו לארץ מרוסיה בהיותי בן 6, ההורים עבדו הרבה וכך הרצון הגדול שלי לצאת להרפתקאות דייג, מצא מענה בעליית הגג בלבד. בעליית הגג בין רהיטים ישנים וציוד הדייג הישן שאבי הביא עימו מהמולדת.
לשווא ביקשתי שוב ושוב מאבי שייקח אותי לדוג, לרוב הוא היה מסרב בריטון עמוק ושקט או זורק אמירה כלשהי על שהוא לא מכיר את הדגים בישראל ולכן זה מסוכן.
באחד הימים החלטתי לעשות מעשה, יחד עם חבר שהיה שותף לכמיהה לדוג, פירקנו את מקלות המטאטא בבתים שלנו וטיפסנו לעליית הגג בבית שלי, שילבנו ידע משותף ובנינו שתי חכות. חכות עם רולר, טבעות, חוט דייג, מצוף, קרסים ומשקולות. ממש כמו חכה אמיתית!
בערב, בהתרגשות מהולה בחשש, ניגשתי לאבי והראיתי לו את מה שהכנתי. הוא בחן את החכה המאולתרת, אמר שהיא לא תעבוד ובאותה נשימה סיפר לי ששמע מחבר לעבודה שיש מקום לא רחוק שאפשר לדוג בו. ביקשתי שניסע שוב ושוב עד שלאחר כמה שבועות נסענו לדוג. זה היה מושלם! כמו כל החלומות שלי, המסתוריות של המים והשיחים הצפופים, חיות הבר והריגוש שבלתפוס דג לראשונה בחיי!!!
מאז התחלנו לנצל כל סוף שבוע שהוא לא עבד בשביל לנסוע ולמצוא מקומות חדשים לדוג, היינו תופסים 60, 80, 100 דגים. אבי היה מנקה אותם, חלק היינו מחלקים למשפחה וחלק מקפיאים. השנים עברו והרבה מהדגים לעולם לא נאכלו.
שמתי לב גם שעם השנים הצלחנו לתפוס פחות ופחות דגים עד שלעיתים היינו חוזרים אף ללא דגים כלל.
ניווט בדד
יום אחד בבגרותי, מתישהו בזמן השירות הצבאי, החלטתי לצאת לטיול בחופשה. לקחתי עימי מעט ציוד דייג, קצת אוכל, שק שינה ומים. נסעתי ברכבת וירדתי בחוף הכרמל, הלכתי לאורך החוף עד שהגעתי למעגן מיכאל. פגשתי שם חבורה מעניינת של 3 חברה עם עז, כלב וחמור שסיפרו שהם באו ברגל מירושלים. הם גם סיפרו שיש מקום נפלא לדייג ממש בסמיכות- בתעלות הניקוז של בריכות הדגים. הבעיה הייתה שהם לא יודעים לדוג וגם הציוד שיש להם לא מתאים, הלכנו יחד והחלפתי איתם חלק מהציוד שהיה לי בתמורה לקצת לחם, עגבניות, בצל וידע בליקוט, לימדתי אותם כיצד מוצאים וחופרים תולעים. על הזריקה הראשונה שלי, היה בידי קרפיון בגודל כף יד וחצי, בזריקה השנייה מושט באותו הגודל. ההתרגשות וההנאה היו רבים, עמדתי לזרוק שוב את החוט אבל אז הכתה בי הרגשת הכרת התודה והכבוד כלפי החיים והחיות. התישבתי בנינוחות אחורה והתחלתי לגלגל את החוט. החברה שלצידי לא האמינו למראה עיניהם: "איך אתה יכול להפסיק! תראה איך הולך לך טוב!" סיפרתי להם איך לפני עשר שנים הייתי תופס 100 דגים, את חלקם בכלל זורק בסוף ואיך היום אני מרגיש כבוד גדול לתפוס שניים. וגם אני בטיול, כך שלא אצליח גם אם ארצה לאכול יותר מכך...
ניקיתי את הדגים וקשרתי אותם על התרמיל, המשכתי ללכת עד לג'יסר אזרקה, ניגשתי לאישה זקנה שישבה בפתח בית על החוף וביקשתי רשות להשתמש במנגל ישן שהיה זרוק אצלהם מתחת לעץ בחצר. אספתי מעט עצים שנסחפו לחוף, יצרתי מענפים ירוקים רשת וצליתי את הדגים. ערכתי שולחן קטן בצל העץ ומול הים. עם חתיכת לחם, עגבנייה ,חצי בצל והדגים - הרגשתי מלך העולם!
מתישהו בסביבות גיל 23, לאחר שסיימתי את לימודיי הנגרות שלי, התמזל מזלי לקבל עבודה על יאכטה. יאכטה שעגנה לשיפוצים במרינה קטנה בתורכיה. לאחר 4 חודשי עבודה מפרכים, היאכטה עמדה להפליג לאיי סיישל, לא כל כך ידעתי איפה זה אבל זה היה נשמע חלומי והרפתקני והצטרפתי להפלגה.
לאחר חודש בו חצינו את הים התיכון, ים סוף ויצאנו אל האוקינוס ההודי, הגענו למאהה סיישל. הסתכלתי אל הנמל וראיתי נשים שחורות גדולות פורקות שקי מלט מספינת מסחר. משהו במראה הזה סימן לי שאני במקום אחר וזר מאוד מאוד ממה שאני מכיר. בתור מי שגדל בשיכוני עולים של רוסים ואתיופים, לא תפסתי את עצמי כגזעני ובכל זאת התמלאתי פחד. התלווה לתחושה הזאת מקרה של חבר ליאכטה שיצא באותו הערב לאינטרנט קפה בחוף ובדרכו חזרה עמד בפני ניסיון שוד על ידי אישה נרקומנית חמושה בסכין.
סירבתי לרדת מהיאכטה ו'היתבוססתי' ברגשות רחמים עצמיים במשך שבוע ימים נוספים מבלי לרדת לחוף. לאחר שנהייתי בלתי ניסבל, 'כושי' הקפטן של היאכטה שלח אותי ליום התאווררות מחוץ לספינה. כמובן שלא סמכתי על המקומיים והחלטתי שלא להשתמש בשום תחבורה ציבורית. פניתי ברגל אל מחוץ לנמל ובכיוון חוף יפה שהחברה המליצו לי עליו.
ההרפתקה מתחילה!
בדרך מעט מהלחץ, החשש והניכור התחלפו בפליאה ויופי שלא נתקלתי בכמותו! עצים טרופיים ענקיים, שלל ציפורים וחופים מהחלומות. בזמן שעצרתי לנוח, שמתי לב שיש סביבי המוני זרעים אדומים יפיפיים של אחד העצים, ליקטתי חופן והמשכתי לחוף.
התיישבתי ובעזרת מחט עבה שהשחזתי לצורת מקדח, קדחתי לאט לאט חורים בזרעים והתחלתי ליצור לי צמיד. צל נחת עלי וכאשר הרמתי את ראשי ראיתי מעלי בחור שרירי גדול ושחור, עם ניב של חזיר בר נעוץ בתנוך אוזנו. הוא חייך ואמר " יה פאפא!!!" ,זאת עבודה מאוד קשה ושכדאי לי להשתמש במקדחה חשמלית. הוא אמר שאם אחזור מחר הוא ישאיל לי מכונה כזאת.
כלי עבודה למלאכות קדומות
בימים הבאים התפטרתי מהעבודה ושכרתי ביקתה קטנה בחוף, באחד הבקרים פגשתי שוב את צ'יטה ודיברנו שעות ארוכות על מלאכות שונות, צחקנו מלא וקבענו להיפגש שוב למחרת. למחרת הוא הגיע לביקתה שלי עם תיק 20 ק"ג של כלי עבודה ובאותו הבוקר התחילה החניכה שלי בתכשיטנות, בליקוט צמחי מאכל ובתרבות הקריאולית.
לאחר השירות הצבאי, למדתי נגרות והתמחיתי כשוליה בנגרות מסורתית אצל רב האומן הוולשי- דיוויד הריסון. לראשונה בחיי העצמאיים יצאתי מהקריות וגיליתי שהשכירות בויתקין גבוהה עד מאוד ואינני יכול להרשות לעצמי לשכור בית.
לאחר מחשבה משותפת, דיוויד העלה רעיון שאקים אוהל ליד הנגרייה בפרדס. וכך היה.
הקמתי אוהל קמפינג קטן בצמוד לנגרייה במרכזו של פרדס תפוזים ישן ובפתחו של החורף. בשלושת החודשים הראשונים הרגשתי כאבי גמילה עזים מהמוכר, חשתי בדידות עצומה, הייתי חשוף לאיתני הטבע באופן יום יומי, נאלצתי להתקלח במים קרים ולהתאמץ בשביל שיהיה לי נוח.
פתאום ערב אחד מצאתי את עצמי יושב בנגרייה, תנור העצים דולק מגזעים יבשים שניסרתי בפרדס וביקעתי בגרזן HATCHET, ארוחה חמה מתבשלת, מוזיקה טובה בוקעת מהמערכת הישנה והמאובקת וספר נפלא בידי,בגינה צומחים ירקות ששתלתי, עשבי בר ניפלאים לליקוט ומולי עריסת תינוק משובחת שבניתי. ניהלתי שיחות מרתקות בראשי וצחקתי מבדיחות של עצמי.
הרגשתי שלם, הרגשתי מלך העולם. דבר לא חסר לי והרי היה לי כל כך מעט! לראשונה בחיי הרגשתי שאושרי איננו תלוי באף אחד אחר.
תקופה זו בחיי הייתה מהמלאות והמיוחדות ביותר בחיי, לאחר כל יום עבודה הייתי נוסע באופניים ששיפצתי לחוף המדהים של בית ינאי, הייתי יורד מהצוק עם האופניים על כתפיי, כיוון שהתרגלתי למזג האוויר וחוויתי אותו בצורה בלתי אמצעית, הייתי מהראשונים שהעזו בתחילת האביב להיכנס לים ומיד לאחר מיכן הייתי נישכב על החול החם ונותן לו ולשמש העדינה לחמם את גופי. ספרים ניפלאים ליוו את התקופה. לאט לאט ניכנסו לחיי אנשים בדרך שונה מאשר לפני, זה פשוט היה קורה! ללא מאמץ, במאין קלות וטבעיות. מאז לא ידעתי יותר בדידות...
2. מלאכות יד - יא פאפא!
4. נגרות מסורתית BUSHCRAFT
3. האופינל OPINEL הראשון שלי
סיישל היא מדינה קומוניסטית עם משטר מלוכני וללא ייבוא כמעט. חיפשתי נואשות אחר אולר לגילוף ויום אחד ראיתי אומן מקומי מגלף בסכין אופינל OPINEL. ניגשתי ושאלתי אותו אם הוא מוכן למכור לי אותה? הוא השיב שממש לא, אבל שאל אם יש לי משהו שארצה להחליף תמורתה. היו לי שני מסורי קשתית והראיתי לו את זה שפחות אהבתי, הוא התלהב מאוד ומיד החליף איתי.
מתנה מקורית לעצמי!!
כל כך שמחתי על האולר הזה, המגע של ידית העץ שלו היה נעים בכף היד והייתה תחושה שיש לאולר הזה עבר רב של גילוף ויצירה והמשך של שושלת אומנים. התגאיתי בו מאוד.
באחד הימים יצאתי לחפש קוקוס גמדי לתליונים בג'ונגל וכאשר נהייתי רעב ליקטתי אגוזי קוקוס ועצרתי לפצח אותם. הייתי באמצע תהליך הקילוף המסורתי שצ'יטה לימד אותי, כשלפתע הופיע זוג לבוש מהודר. הבחור היה נראה מקומי והבחורה אירופאית. הם ניגשו אלי והציגו את עצמם, הוא נולד בסיישל ועבר בילדותו לצרפת. הוא ראה שאני מנסה לפתוח את הקוקוס והציע לעזור, הוא שאל אם יש לי סכין? מבלי לחשוב הוצאתי את האופינל OPINEL במחשבה שאני אלמד שיטה חדשה לפתיחת קוקוסים ממקומי, הוא נעץ את הסכין בסדק שהיה בקוקוס, לחץ הצידה, ו....שבר אותה!
הוא היה ממש מסכן, אומנם הצטערתי מאוד שהסכין נשברה, אבל עוד יותר צר היה לי לראות אותו עומד חסר אונים על יד הבחורה שאיתו ושני חלקי הסכין בידיו.
10 שנים לאחר מיכן דאגתי שיהיה לי מחסן מלא באופינלים....
1. דייג BUSHCRAFT
5. Chiet'e - מורה דרך - פרק א'
כבר סיפרתי בסיפורים הקודמים, אודות ציט'ה, המורה שלי לתכשיטנות, בושקראפט הלכה למעשה והחיים בכלל...
הפעם ארצה לספר קצת על האיש ולהיזכר באחת התקופות המיוחדות והיפות בחיי...
את ציט'ה פגשתי כאשר הייתי מוכן, כמו שאומרים: "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". ישבתי על החול בחוף הים של אחד האיים היפים בעולם, הייתי לאחר מסע פיזי ונפשי מורכב וידיי עמלו בניסיון ליצור צמיד מזרעים לראשונה בחיי.
צל נפל עליי וכאשר הרמתי את עיניי עבר בי זרם של בין בעתה להתרגשות של ילד שעומד לקבל את מתנת יום ההולדת שלו.
מעלי עמד גבר ראסטפר שרירי ושחור, ניב של חזיר בר נעוץ באוזנו וחיוך רחב על פניו. הוא שאל אותי מה אני עושה ובאותו הרגע התחילה ההכשרה שלי. הכשרה של חיים באי טרופי מכל הבחינות. יצאנו יחד להרפתקאות דייג וצייד, ליקוט פירות, ירקות ואיסוף חומרי גלם לעבודות שמאוחר יותר מכרנו לתיירים וענדנו בגאווה.
הימים עברו בצחוקים פרועים, טיולים ומסעות בג'ונגל, מסיבות בלילות ומכירת עבודות האומנות שלנו בבקרים.
אתגר סכין המצ'טה
באחד מהימים הראשונים לחונכות, הגיתי רעיון ליצור פאוץ' שיתלבש על החגורה מאגוז הקוקוס, ציט'ה מיד נרתם למשימה וסיפר שיש עץ אחד שהוא בעל הקוקוסים הכי גדולים באי.
ציט'ה הינו בעל רגליים קצת עקומות ואנלפאבית, הוא סיפר לי שבמקום ללכת ללמוד בבית הספר, הוא היה צריך לקחת שק קנבס גדול- כמו של פולי קפה, וללכת יום יום לאסוף קוקוסים להאכלה של החזירים במשק ביתו. הבית של אימו, היכן שהוא גדל, נימצא בראש הר תלול וגבוה ומישם יום יום בילדותו הוא היה יורד ומסתובב בג'ונגל עד שהשק יתמלא. כך הוא זכה לרגליים שגדלו עקום... הוא הסביר לי שכל עץ קוקוס מכיל פירות כמעט זהים וכך אתה יכול לדעת לאיזה עץ איזה צורת פרי תהייה. הלכנו יחד כברת דרך די ארוכה כדי לגלות שבמקום שבו היה העץ, ניבנו שני מיגדלי מלונות. אך למזלנו אחד משלושת העצים שהוא הכיר, שרד. אך העץ היה בגובה בניין של שלוש קומות ולאחר חיפוש מדוקדק מצאנו אגוז אחד בלבד על האדמה, אכן אגוז עצום במידותיו אך רק אחד...ציט'ה היסתכל אל עבר צמרת העץ ואני התחלתי לצחוק עליו ולהגיד שאין סיכוי שהוא מטפס עד לשם. הוא כמובן שתק, נעלם בשיחים ולאחר מספר חבטות מצ'טה בסבך, חזר ובידיו מקל זריקה באורך ובמשקל המתאים. הוא הסתכל ברוב ריכוז אל הצמרת, הניף את המקל לאחוריו וזרק אותו בדיוק ובעוצמה. צליל 'פאק' הידהד מהבניינים ושני אגוזים ענקיים נפלו על האדמה הרכה. לא האמנתי למה שעיני ראו...המצ'טה משמשת באיי סיישל כמולטיטול לכל דבר, איתה מפצלים גזעים, גוזמים ענפים, בונים בתים, מדליקים אש ועוד ועוד..
בכל זאת השלל לא היה רב ולכן הוא אמר שנעשה עיקוף קטן וננצל את הידיים הפנויות שלנו כדי לבקר את דודו, איש תמהוני שאיננו מדבר אנגלית וגר בתחנת נזירים נטושה באחד החופים המרוחקים של האי, הוא רצה שנראה מה שלומו ונביא מגינתו שורשי קאסבה לאחותו- אימו של ציט'ה.
פנינו לכיוון הבית של של דודו, התקשיתי לעמוד בקצב של ציט'ה, הוא קיפץ וזינק בין סלעים ועל העצים יחף ובמיומנות. הוא הואיל בטובו לעצור מידי פעם כדי להסביר לי על צמח כזה ואחר, חומר כזה ואחר כדי לאפשר לי לנוח מעט. אכלנו אננסי בר, שתינו אלכוהול קוקוסים מותססים וקינחנו בתפוחי סיישלווא. לאחר כשעה הוא סימן לי על הכיוון הכללי ונעלם לחפש את דודו. הגעתי לחוף בתולי ויפיפה, קונכיות ענק היו מוטלות על החול הנקי ונטול עקבות אדם או צמיג. ללא מחשבה, התפשטתי וניכנסתי לטבילה במים הצוננים. פתאום הישר מולי ראיתי איש גבוה ורזה בבגדים קרועים ובלויים מופיע ובידו כפות דקלים. עין אחת הייתה חסרה לו וכך ידעתי, על פי התיאורים שזהו דודו של ציט'ה. הוא לא כל כך התייחס אלי, אבל אחרי שאמרתי את שמו של ציט'ה כמה פעמים ובהגיות שונות, הוא סימן בידיו שאבוא אחריו.
הגענו יחד לחווה שלו, הוא גידל כל מיני סוגי ירקות ופירות שלא זיהיתי, חזירים ותרנגולות. ציט'ה היה עסוק בעבודה המפרכת של חפירת שורשי הקאסבה הענקיים מהאדמה. קאסבה זהו שורש עמילני דמוי תפוח האדמה ומזכיר בצורתו את הבטטה רק הרבה הרבה יותר גדול.
הצלחנו לשלוף כמה שורשים עצומים ומילאנו שני שקים גדולים וכבדים- לציט'ה ושק אחד קטן וכבד - בשבילי.
שתינו תה מתוק מעשבים שהדוד הכין לנו, אכלנו דג מעושן בעשן סיבי הקוקוס הנישרפים לעיתם שדודו של ציט'ה דג מוקדם יותר באותו היום ופנינו בחזרה אל הכפר בו התגוררתי. הכנו בימים הבאים שלל מלאכות שונות ומגוונות מכל החומרים שאספנו והחלפנו אותם תמורת הרפתקאות ניפלאות נוספות...זאת ועוד בפרק הבא.
6. ממו - זיכרונות מכורדיסטאן
לפעמים אתה מכוון לפגוש משהו אחד והחיים מזמנים לך משהו אחר...כך גם הסיפור שלי ושל ממו.
כאשר סוף סוף הרגשתי מוכן לצאת למסע של "אחרי צבא" , חמוש במקצוע מבוקש וגם בקצת היכרות אחרת עם עצמי, גיליתי שכל עניין הטיולים, טיסות וכו' זה עניין לא זול בכלל.
וככה מצאתי את עצמי קורא ושומע על מסעות אקזוטיים במדינות נידחות ממושבי בקרית ים בישראל.
באחד הימים התקשר אלי דיוויד- מורי לנגרות, ואמר לי שהגיע אליו מנחם הדבוראי ושאל אם הוא מכיר חברה צעירים שיודעים לעבוד בעץ לפרויקט שיפוץ יאכטה במרינה קטנה בתורכיה. טיסה ומחייה על חשבון החברה + משכורת נאה.
כמובן שקפצתי על ההזדמנות, מצוייד ב 50$ ובפעם הראשונה בחיי, עמדתי מוכה תדהמה מול שער היציאה בנמל התעופה באיסטנבול.
"כושי" - קפטן היאכטה, עימו התכתבתי לפני, איחר להגיע וגם הניסיונות שלי לתפוס אותו בטלפון הציבורי, לא העלו הצלחה. לאחר קצת לחץ וחישובים מהירים של כמה זמן אצליח לשרוד עם 50$ שמעתי פתאום מישהו קורה לי בשמי ומולי עמד בחור צעיר גבוה וכהה עור. כושי- קפטן ה CURT EFFE או בתרגום מתורכית- זאב הים.
נסענו כמה שעות בודדות ומה שהיה חלום על מרינה שטופת שמש ושחפים, יאכטות פאר וחיי מותרות, הפך לתמונה קודרת של אתר בניית ספינות, שמיים אפרוריים ואנשים זועפים.
עוד לא הספקתי לעכל את האכזבה וכבר ניכנסתי לקרביי היאכטה הישר לוויכוח זועם בין חברי הצוות.
הראו לי איפה המיטה שלי והמדף באורך 30 ס"מ לציוד שלי וניתן לי יום חופשי אחד להתאקלמות.
לאחר שיטוט קצר ברחבי היאכטה- ספינת ברזל לא קטנה באורך 140 מ' ובעלת 3 מפלסים ושני מנועי CATERPILLAR אימתניים, הבנתי פחות או יותר את יחסי הכוחות באתר.
יש את הקפטן, הוא אחראי על הכל, מתחתיו הצוות הישראלי שאמור היה לפקח על העבודה אך בגלל שהמקומיים לא מספיקים לעמוד בלוח הזמנים בין הפסקת צ'אי אחת לשנייה, הישראלים עובדים במלוא המרץ גם כן.
על עבודות השיפוצים ממונה קבלן תורכי- ערס מקומי שהפך בין לילה מצבעי פשוט למנהל עבודה, ואצלו עובדים כעשרה "עובדים זרים" שהם בתורכיה, הכורדים.
הימים עברו ולאט לאט הצלחתי לראות את חצי הכוס המלאה.
קניתי אופניים והייתי יוצא לטיולים בכפרים באזור בסוף יום העבודה, התחברתי עם שניים מהחברה הישראלים ויצרתי קשר נעים עם העובדים הכורדים.
בחור אחד שעבד איתנו היה שונה מהאחרים, הוא היה כורדי כמוהם אך היה לו שיער ארוך והתנהלות אומרת "ביטחון" בעולם. הוא הסתובב גאה עם גב זקוף ולא הייתה ממנו תחושת דיכוי כמו לשאר העובדים הכורדים. הוא משך את תשומת ליבי וחיכיתי להזדמנות להכיר מעט יותר...
באחת הארוחות, הכורדים הזמינו אותי לאכול איתם את מה ש'הילדים' בישלו. הם היו חבורה של 10 פועלים- נגרים בוגרים מנוסרי אצבעות ו3 ספק ילדים ספק נערים כשוליות ועוזרים, בכל אופן הם היו ממונים על הבישולים.
התישבתי איתם ולכבודי הם שמו שיר ברוסית ברדיו, ממו שמע שאני דובר רוסית והתחיל לדבר איתי ברוסית מהולה באנגלית עקומה ותורכית. מיד נוצר חיבור ובסוף היום הלכנו לשתות יחד צ'אי שחור חזק ומר עם קוביות סוכר בבית התה המקומי.
ניהיינו חברים טובים וכך זכיתי להכיר איש מיוחד ובעל סיפור חיים מרתק.
הבריחה מתורכיה
ממו נולד בכפר קטן בגבול תורכיה-כורדיסטן, הוא לא יודע עד היום מי הוא אביו או מה קרה לו אך אימו הייתה אישה מיוחדת ויוצאת דופן לעומת שאר הנשים הכורדיות באותה התקופה ובאותו האזור, מאין חוצת גבולות ומנפצת מוסכמות.
הוא זוכר כיצד כל יום, בהיותו ילד, לפני השינה היא הייתה יושבת לידו ואומרת לו שהוא יגשים את החלומות שלו, שהוא יצליח להיות כל מה שירצה ושלעולם לא יאמין או יחשוב אחרת.
היא גם איפשרה לו הרבה יותר חופש משאר ההורים לילדיהם בכפר.
השנים עברו וממו גדל, כאשר הוא היה נער צעיר הוא החליט שהוא רוצה לצאת למסע בעולם כמו כל הדמויות ההירואיות שאימו סיפרה לו אודותיהן.
כולם בכפר צחקו עליו והוא אסף תיק קטן, כולם ניסו להגיד לו שזה בלתי אפשרי והוא חסך וחסך עד שהיה לו מספיק לנסיעה למעבר הגבול היווני, כולם לחצו עליו שישאר ויהיה כמו כולם והוא נישק את אימו ואחותו ועלה על האוטובוס הרעוע שהיה בדרכו לאיסטנבול.
כאשר הוא הגיע למעבר הגבול, ביקשו ממנו דרכון, בתורכיה אתה מקבל דרכון רק במידה ואתה מסיים שירות צבאי מלא. מיותר לומר שממו כמו שאר הכורדים, לא שירת בצבא שכן אחרת היה סיכוי שיאלץ להילחם בבני עמו.
לא היה לו דרכון והוא לא יכל לעבור את הגבול. בשארית הכסף שלו הוא חזר לאיסטנבול. מוכה עצב, תסכול ובושה הוא החליט שהוא לא יחזור לכפר ולא יבקש עזרה. הוא הסתובב ימים באיסטנבול וחיפש עבודה. ניקה מסעדות וקיבל קצת אוכל, באחד הימים הוא פגש בחור כורדי נוסף שהציע לו הצעה מפתה :"בוא תפגוש את הבוס שלי ותתחיל לחיות בכבוד" הוא אמר לו. הבוס התברר כראש המאפיה הכורדית של האזור המתוייר והידוע לשימצה באיסטנבול הנקרא "תקסים". ההצעה הייתה להשתמש בגופו הכפרי והחסון ובאופי הבלתי מתפשר לטובת גביית החובות של החייבים למאפייה.
ממו כעס על כל העולם והחליט לקבל את ההצעה על אף שזה לא עמד בקנה אחד עם המוסר והלב שלו.
הוא עבד כשנתיים בשביל המאפייה וזכה לכבוד והערכה על דרכי השלום בהם נקט וההצלחות הרבות שלו בגביית הכספים. הייתה לו היכולת להפוך אויבים לחברים...
אך בכל זאת חיי הפשע והעבריינות לא קסמו לו ולכן באחד הימים, מתוך חשש שיתפס כבוגד, אסף ממו את כל כספו ומעט מרכושו ופנה ברגל לעבר אזור נידח בגבול התורכי-יווני. בדרך הוא פגש קבוצת מסתננים נוספת והיתפתה להיצטרף אליהם על אף שהייתה לו תחושה שזה לא הדבר הנכון לעשות- על המאזניים היה להישאר לבד ובודד או ביחד אך יותר קל לאיתור...הוא בחר בביחד.
ביום למחרת הם הגיעו לגדר הגבול וכח של משמר הגבול התורכי זיהה אותם וניסה לעצרם, ממו קפץ והתחיל לטפס על הגדר, קליע רובה פילח את ירכו הימני. הוא נפל בצד השני- בשטח היווני והצליח לזחול למסתור במעבה השיחים והסלעים. בכוחות אחרונים במשך הלילה הוא הגיע לכפר הקרוב ולמזלו פגש באנשים טובים שטיפלו בו ונתנו לו מסתור.
זאת הייתה נק' תפנית בחייו, ביוון הוא פגש אנשים מכל מיני מקומות בעולם, אנשים שחיים חיים אחרים. הוא חיי ב'סקווטינג' במיבנים נטושים עם אנרכיסטים שהשתלטו על המיבנים והפכו אותם ליצירות פאר, הוא למד לדבר יוונית, הוא גם למד כיצד ניתן לנוע בעולם ללא דרכון- בצורה בלתי חוקית.הוא זייף דרכון איטלקי ונסע עם חברה רוסיה שהכיר למדינה שלה. הוא עבד שם במכירה בשוק של מיכנסי ג'ינס- להיט באותם הזמנים. המשיך לטיולים בכל רחבי אירופה ובאחד הימים חש געגוע עז למשפחתו וחזר לתורכיה. הוא הגיע ממש בימים האחרונים לסעוד את אימו שהייתה חולה ועמדה למות.
המוות של אימו ערער אותו אך גם עזר לו להחליט כי הזהות האמיתית שלו היא כורדית והעשייה שלו צריכה להיעשות בתוך עמו.
הוא החליט להישאר, לתמוך ולפרנס את אחותו הקטנה ממנו.
לאחר שהאנשים בכפר לחצו עליו לחתן את אחותו, והוא כדרכי אימם לא התכוון לרצות את חברי הקהילה, הוא החליט שהם יאספו את כל חפציהם, ימכרו את הבית ויעברו לאיסטנבול. הוא לא רצה להמשיך ולעבוד בשביל המאפיה ורצה למצוא דרך הוגנת וחוקית לפרנסה אך שוב כל מי שהיה שומע שהוא כורדי היה מסובב את פניו ולא מוכן לקבלו לעבודה. באחד הימים ממו ראה איש משופם וחסון משייף יאכטת עץ אשר הוצאה מהמים לצורך שיפוצים, שמו היה שוקרן, ממו ניגש אליו וביקש עבודה. שוקרן סירב ואמר שכל הכורדים שתיינים והוא לא יכול לסמוך עליהם, ממו חזר יום לאחר מיכן וביקש שוב וכך במשך שבוע שלם עד ששוקרן הסכים לתת לו עבודה.
אני פגשתי את שניהם כאשר שוקרן זכה במכרז לצביעת החדרים ביאכטה שעבדתי עליה, הם עבדו יחד כבר כשנה וחצי ונהיו חברים טובים. שוקרן "אימץ" את ממו ואחותו כילדיו שלו.
באחד הימים ממו סיפר לי שהוא מתחתן והציע לי לבוא לחתונה שלו, אומנם נהינו חברים, אך עדיין מכשול השפה היה רב ולא ממש הבנתי איפה זה קורה, מתי ואיך אגיע לשם. כאשר שאלתי את המתווך המקומי איפה זה המקום הזה, הוא אמר שזה ממש רחוק באזור של הכורדים. ממו אמר לי שהוא עשה את כל ההכנות ושהוא לא יהיה בעבודה מחר אבל שוקרן יהיה ובסוף היום שאצטרף אליו והוא יקח אותי איתו לחתונה.
מצד אחד זאת הייתה התגשמות חלום, לחוות מדינה ותרבות בצורה כלכ כך חייה וחזקה ומצד שני זה היה פחד גדול, כל הישראלים ביאכטה חשבו שהשתגעתי ליסוע עם מישהו חצי זר לאיזה חור בגבול...
כל היום עבדתי במתח ושוקרן לא אמר מילה, חשבתי כבר שהוא פשוט לא יגיד כלום ואני לא אסע אבל בסוף היום הוא ניגש אלי ושאל אם אני מוכן? מיד מבלי לחשוב עניתי שכן, רצתי תפסתי חולצה ומיכנס הכי נקיים שהיו לי וירדתי לחוף אל עבר האוטו שלו.
בדרך לאחר שתיקה ממושכת, שוקרן עצר בצד הכביש, הפנה אלי את מבטו ואמר לי בתורכית "מישה, אני כורדי. חשוב לי שתדע." ואני עניתי לו: "שוקרן. אני יהודי ישראלי רוסי, יש לך בעיה עם זה?" הוא צחק והמשכנו ליסוע, הוא התקשר לאישתו ושלח אותה לקנות כבש לכבוד אורח הכבוד מישראל-רוסיה...
לסיפור יש המשך,לא אספר את כולו אבל כן את הסיבה לגעגוע שלי לממו...
במשך השבועות והחודשים הבאים, שוקרן גם "אימץ" אותי והיה לוקח אותי אליו בסופי השבוע, היו לו 3 בנות יפיפיות ובכלל לא דומות לו. הוא אמר לי שכל מה ששלו שלי, חוץ מבנותיו!
ממו לקח אותי לסיבובים במקומות שלעולם לא הייתי מכיר אחרת, חלקם אף מלחיצים.
באחד הימים הגענו לאזור "תקסים" עמדנו ללכת למועדון אך הסתבר שהוא ניסגר, ממו אמר שבמקום נלך לבקר חברים...הגענו לדלת ברזל כבדה בסוף סימטה קצרה, חריץ ניפתח ושאל מה אנחנו רוצים, ממו אמר את מילת הקוד והדלת ניפתחה, כל מיני גברים מפוקפקים חיבקו ונישקו אותו והובילו אותנו לסלון מעושן. על השולחן כל אחד הניח את מה שבכיסיו ובחגורתו: סכינים, אקדחים, אגרופנים, שטרות סכף מגולגלים...לכבודי פתחו בקבוק וודקה לאות היזדהות עם העם הרוסי.
לאחר המיקרה הזה משהו בקשר שלנו השתנה וממו גם התחיל להחסיר ימי עבודה עד שפוטר. לא שמעתי ממנו זמן רב וכאשר עמדנו לעזוב את תורכיה הוא הגיע להיפרד ואני נישארתי עם הזיכרון של "זורבה התורכי"...
7. Chiet'e - מורה דרך - פרק ב'
כאשר החברות עם ציט'ה הלכה והעמיקה, הוא הגיע פעם אחת לביתי והציע לי לטוס איתו לאי אחר באזור, בעצם מדינת אי אחרת הנקראת "מאוריציוס". באי הזה, כך ציט'ה אמר, נוכל לקנות כלי עבודה וחומרי גלם רבים שאי אפשר להשיג בסיישל ונוכל ללמוד ולהתנסות בעבודה עם עוד שלל טכניקות ומיומנויות.
הרעיון קסם לי שכן הייתה פה הזדמנות לעוד הרפתקה ולעוד היכרות "בעיניים של מקומי" עם תרבות חדשה ואחרת.
לצערי ציט'ה קצת איכזב אותי בנסיעה הזאת, הסתבר שהוא לא היה כל כך כנה איתי והסיבה האמיתית שהוא כל כך רצה לטוס למאוריציוס הייתה בחורה שהוא אהב ושהוא רצה לפגוש שם, על הדרך הוא חשב שיהיה נחמד גם לחדש את מלאי הכלים והחומרים שלו ולבלות קצת זמן ביחד איתי. המצב הזה גרם לי להתרחק מעט והחלטתי לצאת להכיר את האי בעצמי. ציט'ה הסביר לי בדיוק איפה יש מה, באיזה שוק לקנות כלי עבודה, אצל איזה סוחר לקנות אבנים ובאיזה סימטה אמצא חוטים וחיבורים לשרשראות, צמידים ועגילים.
הסתובבתי ואכן הגעתי לסימטאות צרות שללא ההסבר המוקפד שלו, לעולם לא הייתי מגיע אליהן. כיוון שציט'ה היה אנלפבית, כל הדרך שלו להתנייד בעולם הייתה מאוד פשוטה ויעילה וכך גם ההסברים שלו.
כאשר תקף אותי רעב הבוקר, חושי התאבון שלי הפנו את מבטי לקבוצת נערים צווחנים על צמרת של עץ גבוה. היה זה עץ ליצ'י והם היו הקוטפים. בתחתית העץ היה נער בוגר ולרגליו פרוסה מחצלת, הפירות היו מסודרים על פי הגודל והיופי שלהם ובהתאם המחיר. כאשר היו ניגמרים, הנער היה זועק לחבריו והם מיד היו מתניידים לענף הדרוש ומשלשלים מטה את הפירות הנחפצים.
קניתי קונוס מנייר עיתון מלא בפירות ליצ'י טריים ועסיסיים שאני חייב לציין שלא טעמתי שכמותם עד היום...
בשעת הצהריים, חסמתי את הרעב בזיכרונות הפצרותיו של ציט'ה שאין לאכול בשום פנים ואופן אוכל בדוכני הרחוב ובסטקיות המקומיות, הסיכוי לחטוף איזה מחלת מעיים היה גבוה ביותר, כך ציט'ה חזר ואמר.
אבל, מה אגיד לכם, הבטן קירקרה, הדרך חזרה הייתה ארוכה וריחות התבשילים היו מעלפים!
צעדתי מדוכן אחד לשני אך ציט'ה הקטן שעל כתפי, לחש לי כל הזמן :"אל תסתכן! בשום פנים ואופן! זה מסוכן!" וככה הסתובבתי שעה ארוכה עד שכבר ממש התעייפתי וכל מה שרציתי היה לעצור לנוח במקום נעים ולהרגיע את הרעב של יום שווקים וגירויים ארוך.
פתאום, בסימטה לא מושכת במיוחד, משהו משך את צומת ליבי. אני לא יודע להגיד מה זה היה אבל אני כן יכול להגיד בוודאות שמאז, לא קרתה פעם אחת שאותה התחושה חזרה ומשהו רע קרה. נהפוך הוא, רגליי הביאו אותי לפתחה של מסעדת פועלים קטנה, מאחורי זכוכית הדוכן עמד סיר גדול מאוד, מאין כדרה עצומה, לידה ירקות טריים ושטופים, כיכרות לחם פריך וכדי מים קרים.
עצרתי.
מה אתה מוכר? שאלתי את המוכר. "ביראני" הוא ענה לי, מרים את מיכסה הכדרה וחושף בפניי תבשיל ילדות. אותו התבשיל שהציל אותי מאוכל רוסי דלוח. סבתי נמלטה עם משפחתה לאוזבקיסטן במלחמת העולם השנייה והיא הייתה ועודנה הישועה המשפחתית לאוכל עם טעמים וריחות. ואותו התבשיל היה ממש זהה ל- "פלוף" שהיא הייתה מכינה. אורז עם שלל תבלינים, גזר בצל וחתיכות עוף. את התבשיל הוא הציע להגיש על צלחת עם ירקות טריים חתוכים גס, חתיכת לחם וקנקן מים קרים.
קרסתי לתוך חצי שעה של הנאה צרופה ומילוי מצברים. ניזכרתי במשפחתי שכבר למעלה משנה לא ראיתי והתענגתי על כל ביס וכל לעיסה. את המים העדפתי לא לשתות כדי בכל זאת לשמור מעט על המעיים המערביים שלי...
לאחר יום מלא הרפתקאות וסיפורים חזרתי אל החוף ובחזרה לציט'ה ולחבריו, פרסתי בפניהם את כל הרכישות החדשות והם התחילו לספר ולהראות כל מיני יצירות שהם אוהבים לעשות.
לא עבר זמן רב והופיעו כמה מאבטחים במדים, הם צעקו וסימנו לציט'ה ולחבריו לרדת מהדשא בטענה שהם משיגים גבול. ציט'ה וחבריו הצביעו עלי ואמרו שאני, התייר המערבי, הזמנתי אותם ולאמאבטחים לא היה מה לענות בחזרה. הם ביקשו שעד הסיבוב הבא שלהם, שנרד מהדשא. במקרה הזה נחשפתי לסיפור כואב של האנשים המקומיים במאוריציוס...הם סיפרו לי שההיסטוריה של ההתיישבות באי מתחילה בקולונאליזם שהביא לאי עבדים שחורים מאפריקה לצורך העבודה במטעי קנה הסוכר, העבדים עשו בעיות והצליחו לברוח ולכן השליטים עשו תפנית והתחילו ליחצן את הארץ החדשה והמבטיחה בקרב הודים ופקיסטנים עניים, הבטחות על אדמות בחינם, משכורות גבוהות ועוד. מה שקרה בפועל הוא שהעובדים היו צריכים לשלם בעצמם על כרטיס ההפלגה לאי ולאחר חודשי העבודה הראשונים, המשכורות איחרו להגיע ואיתם גם האדמות המובטחות. הפועלים העניים לא יכלו לממן בעצמם את המסע חזרה ונאלצו להמשיך לעבוד תחת תנאי עבדות כמעט. עם הזמן הם ביססו את חייהם שם, סכומי כסף נאספו על ידי קבוצות מגובשות של פועלים, הם בחרו נציגים ואלא נשלחו בחזרה ליבשת וקנו נשים עבור הקבוצה. נוצר מצב עגום באי בו יש קהילה גדולה של פועלים ממורמרים, נשים מנוצלות ואוכלוסית מיעוט קריאולית המופלית לרעה. כיום לא ניתן למצוא אף אדם שחור קריאולי במשרה ציבורית.
היה עצוב לפגוש את ההיסטוריה הכואבת של האנשים באי ומשמח לפגוש אנשים טובים. חבריו של ציט'ה פתחו את ביתם בפני והרגשתי בקירבם נועם ופתיחות.
ציט'ה היה טיפוס שהיה מתחבר עם כל מיני סוגי אנשים מעניינים, מאין זורבה היווני כזה. באחת התמונות זוהי לואיז, אשה מבוגרת שאיש איננו יודע את גילה המדוייק, היא טוענת שהיא בת 80. לואיז מתפרנסת ממכירת אננסים וקוקוסים לתיירים ועושה זאת בחן רב ובמומחיות גדולה, היא עוברת בין התיירים (על החול כי על הדשא אסור לה לעלות...) ומציע לתיירים לחזות בקילוף האננס המסורתי ולטעום אננס טרי. כאשר מישהו היה מזמין ממנה קוקוס, היא הייתה ניגשת לציט'ה ומבקשת שיטפס על העץ ויוריד לה אחד, ככה הם תמיד היו טריים...בתמורה היתה מכבדת אותו באננס יפיפה. בסוף היום, היא הייתה ניגשת אלינו, חופרת בור בחול ומטמינה את כל האננסים שנשארו לה, עושה לנו שששששששש עם עצבע ארוכה ודקה, מחייכת חיוך נשי מרענן ופונה חזרה לביתה, למחרת במקום לסחוב איתה כל יום את האננסים, הייתה חופרת ומוציאה אותם לסבב מכירות נוסף...
