סוף השנה מגיעה, נושא הפרידה חיי ובועט ואיתו השאלה שנישאלת וניבחנת כל פעם מחדש: כיצד ניפרדים? כיצד ניפרדים עם קבוצת הילדים המסוימת הזאת? כיצד ניפרדים היום, ברגע המסוים הזה?
בהיותי עם כיתה ג' ,הרהרתי בנושא ושמתי לב שגם הם מסתובבים מהורהרים- פרידה מהיער, מהציוד, מהמלאכות, חלקם אף מהבית ספר בעקבות מעבר...
לא ידעתי כיצד אביא את הנושא לעיבוד אבל שלחתי את הכוונה המלאה שלי החוצה וחיכיתי להנחייה, לרעיון שיצוף ויעלה או לתובנה.
ואז קרה דבר
קול של "טראח" נישמע במחנה- הקשת של גילי שהוא מדריך מתחיל בשומרי הגן ומגיע באופן קבוע לעזור ולתמוך, נישברה לשתיים...
עצב רב הגיעה בעיקבות השבירה, של גילי, שלי, של הילדים שחזו בכל שלבי הבנייה שלה.
עבר מעט זמן וכינסתי אותם ללא הסבר למעגל, נושא המעגל היה ישיר וברור- פרידה.
מיד הילד הראשון שביקש לדבר אמר שהוא מרגיש את הפרידה, שהיא מאין תחושה בתוכו כמו שגילי בטח מרגיש על הקשת שלו, הוא הוסיף מתוך חייו על פרידות לא פשוטות שנאלץ לעבור.
הילדים דיברו אחד אחד, ברוב קשב משך זמן של כחצי שעה על פי כל כללי הכבוד.
כל אחד מהמורים והמלווים דיבר בשעתו גם כן, הייתה תחושה של שותפות, של פרידה ביחד, בתמיכה הדדית.
אל מול הרגשות הכואבים של פרידה, הואלו הרגשות הרעננים של הפרידה, רבים דיברו על השיחרור שמגיע לעיתים עם הפרידה, על המתנות החדשות שמגיעות יחד איתה...
איזה אושר זה כשאפשר לדבר על החיים והחיים מדברים חזרה... | | | |
|
|
